האגודה לצדק חלוקתי למקבלי ההחלטות: "חוק זיכיון ים המלח פוגע קשות במשאבי הציבור ובזכויותיו, ומקנה הטבות בלתי סבירות לגורמים פרטיים המחזיקים ברכוש הציבורי"

בדיקת האגודה לצדק חלוקתי אודות אופן הקצאת משאבי ים המלח, השימוש בהם והתמורה המתקבלת בגינם מעלים ממצאים חמורים, ביניהם: התנהלות לקויה של המדינה כלפי מחצבי ים המלח וסביבתו; מתן הטבות בלתי סבירות לגורמים פרטים אשר זוכים להתעשר, מניצולם הכלכלי של משאבים השייכים לכלל הציבור והפקעת רכושו של הציבור עבור תמורה זעומה לקופה הציבורית.



בדיקת האגודה לצדק חלוקתי אודות אופן הקצאת משאבי ים המלח, השימוש בהם והתמורה המתקבלת בגינם מעלים ממצאים חמורים, ביניהם: התנהלות לקויה של המדינה כלפי מחצבי ים המלח וסביבתו; מתן הטבות בלתי סבירות לגורמים פרטים אשר זוכים להתעשר, מניצולם הכלכלי של משאבים השייכים לכלל הציבור והפקעת רכושו של הציבור עבור תמורה זעומה לקופה הציבורית. בהמשך לממצאים פנתה האגודה לאחרונה לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ, וליועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין בדרישה לשנות לאלתר את ההסדר החקיקתי, גם ביחס למשאבי ים המלח וגם ביחס למשאבים נוספים, המוחזקים כיום על ידי חברת כימיקלים לישראל. ממשרד היועץ המשפטי לממשלה נמסר לאגודה כי הנושא הועבר לבדיקתו של עו"ד אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.

רקע: חברת כימיקלים לישראל (להלן: "כי"ל") המחזיקה במפעלי ים המלח הייתה בעבר בבעלות ממשלתית והופרטה ונמכרה לידיים פרטיות בשנת 1992. משנת 1992 ועד היום, כי"ל זוכה להחזיק במחצבים המצויים בים המלח בדרך של זיכיון וזוכה לעשות בהם שימוש מסחרי. כי"ל מפיקה ומוכרת מחצבים יקרי ערך (כגון: אשלג, חומצה זרחתית, חומצה גופריתנית, אמוניה, דשנים כימיים, פוספטים, ברום, תרכובות ברום ועוד) ועושה בהם שימוש מסחרי כמונופול, בעוד שהיא משלמת למדינה בהתאם להסדר חוקי ארכאי, שעקרונותיו וכלליו נקבעו עוד כשהחברה היתה בבעלות ממשלתית.

הפגם המרכזי בהסדר הקיים, הוא שיעור התמלוגים הסטטוטורי שכיל חייבת לשלם למדינה העומד על 4.5% – 5% בלבד משווי המכירות בשוק. שיעור זה נמוך באופן קיצוני ומהווה פגיעה קשה בקופה הציבורית. לטענת האגודה, הפרטת החברה ומכירת מניותיה לידיים פרטיות בשנת 1992 חייבה הערכה מחדש ושינויים משמעותיים בחוק, ואולם שינויים אלה לא בוצעו עד היום. אם משווים שיעור זה עם השיעור (הנמוך) שנקבע לאחרונה לנפט וגז - הנע בין 50% ל-60% - ניתן להסיק כי השיעור שנקבע לתמלוגים עבור מחצבי ים המלח הוא נמוך באופן חריג.

החוק גם קובע כי למדינה סמכות לגבות מבעל הזיכיון תמלוגים בשיעור גבוה יותר (עד 10%), בגין כמות ייצור ומכירה של אשלג העולה על מיליון טונות בשנה. אולם, נדמה כי גם בשנים שבהן הייצור עלה על הכמות האמורה, המדינה לא ניצלה את זכותה ותמלוגים אלה לא שולמו. אין ספק כי תשלום תמלוגים בשיעור כל כך נמוך על ידי חברה פרטית המחזיקה במשאב ציבורי מהווה פגיעה קשה בזכות הקניין של הציבור, ובעקרונות השוויון המחייבים את הממשל כשהוא מקצה משאבים ציבוריים. יתרה מכך, עולה חשד כבד שאפילו שיעור התמלוגים הנמוך הזה לא משולם בפועל.

מדו"חות החברה לשנת 2009, עולה כי חברת כיל משתמשת בטכניקה של "מחירי העברה" כדי להקטין את בסיס המחיר שמשמש לחישוב סכום התמלוגים. במקום לקבוע את הסכום בהתאם למחירי השוק בניכוי סכומים מסוימים (כגון הוצאות אריזה, עמלת מכירות, הובלה וביטוח), החברה מוכרת את חומרי הגלם לחברות -בנות ולחברות שלובות, ועל ידי כך מפחיתה את סכומי התקבולים עוד יותר.

דוגמה נוספת לארכאיות החוק ניתן למצוא אצל החברה - הבת רותם, שכורה פוספט בנגב על פי זיכיונות המוענקים מעת לעת על ידי שר התשתיות, מכוח פקודת המכרות המנדטורית מ-1925. על פי הודעת משרד התשתיות, עד 1997 שולם תמלוג בשיעור של 2.5 סנט לטונה. בעקבות בדיקה ובסיום הליך גישור בין המדינה לחברה, נחתם בשנת 2009 הסכם שבו שונתה שיטת החישוב. לטענת האגודה אין להסתפק בהסכם זה, וברור שגם לגבי משאב זה יש לעדכן את החקיקה משנת 1925.
מעבר לכך, עולות בעיות נוספות מאופן ההתנהלות של החברה והמדינה: ראשית, כיל וחברות הבנות שלה הוכרזו כמונופול בישראל ביחס לשורה של מוצרים ייחודיים. למרות הוראתו של חוק ההגבלים העסקיים, האוסר לנצל את מעמדן לרעה כמונופול, עולה חשש שאיסור זה אינו מיושם. בשנת 2006 הוחלט, מסיבה לא ברורה לחלוטין, להסיר את הפיקוח על מחיר האשלג - ובכך הפכה קבוצת כיל למונופול שאינו מפוקח. זהו מצב נדיר המגביר את הפגיעה בזכויות הציבור, שחוקיותו מוטלת בספק.
שנית, לפי שטר הזיכיון, בידי כיל שני סוגי קרקעות: קרקעות חכורות, שמשמשות את החברה בתחום מפעליה ויש לה כיום זכות חכירה לגביהן; וקרקעות שמורות (חלקן בעלות ייחוד סביבתי) שלא נחכרו עד כה על ידי החברה, אולם היא עושה בהן שימוש בלעדי ומונעת את השימוש בהן מהציבור. לא ברור מהם דמי החכירה שכיל משלמת עבור שני סוגי הקרקעות, והאם הם הוגנים וסבירים.

בנוסף, הפקת המשאבים בים המלח וסביבתו גורמת כידוע נזקים סביבתיים שעלותם למדינה ולציבור גבוהה ביותר. אף על פי כן, עלויות אלה אינן מגולמות כיום בסכומי התמלוגים שמעבירה כיל. יש צורך להפנים את ההחצנות השליליות בעזרת הטלת מסים סביבתיים ("פיגויאנים"), או גילום ההחצנות השליליות בתמלוגים שהחברה מעבירה למדינה.

ואולם, במקום להטיל על כיל את מימון הנזקים שפעילותה יוצרת - בין אם בעקיפין באמצעות מסים ובין אם במישרין על ידי חיובה לתקן את הנזקים - מנהלת המדינה משא ומתן ממושך, מייגע ולא מובן, שעל פיו, כך מסתמן, תישא המדינה - קרי משלם המסים - בחלק מההוצאות, לרבות טיפול בהצפת חופי ים המלח ובבולענים שכבר נפערו, ומניעת בולענים עתידיים.

לסיכום, נמצא כי חוק זיכיון ים המלח פוגע קשות בזכויות הציבור ובמשאביו, ומקנה הטבות בלתי סבירות לגורמים פרטיים המחזיקים ברכוש הציבור. העושר השייך לציבור עובר ברובו לידיים פרטיות, ללא קבלת תגמול ראוי. מצב זה אינו הולם את תפיסת שלטון החוק וכיבודו, את העקרונות המקובלים בדיני המינהל הציבורי וההגינות הפרטית והציבורית. הוא מביא לפגיעה בעקרונות חוקתיים ומפר כללים מקובלים של צדק חלוקתי. ממילא הוא מביא גם לפגיעה ביעילות הכלכלית.





האמור פורסם במסגרת מאמר דעה בעיתון כלכליסט.המאמר נכתב על ידי פרופ' אדרעי מרצה בנושאי מדיניות מסים וחקיקה פיסקאלית באונ' חיפה, ועו"ד ברלינשטיין תלמידת מחקר בפקולטה למשפטים באונ' חיפה ורכזת באגודה לצדק חלוקתי.


בגיליון:"האגודה לצדק חלוקתי למקבלי ההחלטות: "חוק זיכיון ים המלח פוגע קשות במשאבי הציבור ובזכויותיו, ומקנה הטבות בלתי סבירות לגורמים פרטיים המחזיקים ברכוש הציבורי""; "האגודה לצדק חלוקתי: "דווקא בשל מצוקת הדיור אין להעניק לגורמים פרטיים להמשיך להחזיק במבני ציבור ולהעניק להם הנחות אזור בעת שינוי ייעוד. על המדינה להשיב מבנים אלה לחזקתה ולהקצותם לאוכלוסיה נזקקת ולמטרות דיור ציבורי ודיור בר השגה"";"האגודה לצדק חלוקתי לוועדת רוטקופף: "יש לבטל את משטר הנחלות ולהנהיג מדיניות חדשה להקצאת קרקע חקלאית, המתאימה לזמננו""; עדכונים נוספים מפעילות האגודה".


;